במעבורת לאי וסטמן - 2.7.22
השכמה מוקדמת וזריזה כי המעבורת עלולה לברוח. הכנתי רשימה למקומות המומלצים, אין צורך בהתארגנות מיוחדת, הרי כל הבית איתנו. מגיעים כמו שדודי אוהב (חצי שעה לפני הזמן) ועומדים יפה בשורה הנכונה. יש זמן להעיף מבט לראות את הלוע שהולך לבלוע אותנו.
נבלעים במעבורת, עולים לקומה הרביעית ומתמקמים ליד שולחן נחמד מול החלון. הקפטן מכריז שהוא שמח שבאנו ונפליג 40 דק'. בקושי מספיקה להציץ בספר, דודי מביא קפה ורצה לצלם את האי מתקרב.
האי הוא בעצם ארכיפלג שיש בו 15 איים וסלעים שנוצרו בהתפרצויות געשיות והאי המרכזי נקרא היימיי Heimaey. כל כך מרשימים הסלעים שמסביב
הרוחות באי ממש "נחשבות". במדריך מצויינת נקודה שבה נמדדות הרוחות הכי חזקות בעולם ואני מרגישה את זה יופי על הסיפון שמתקרבים לאי. אם פורסת ידים, ממריאה.
תוך דקות אנחנו באוטו ונוסעים... בלי מושג לאן. מסתבר שכל העסק ממש צנוע. כמה רגעים מספיקים לעלות מהנמל ולהקיף את הר הגעש שאחר כך עוד נחזור אליו. השמש זורחת, אפילו שקר ורוח והכל נראה כל כך יפה.
הליכה קצרה למה שנראה כמו קצה ותופסים עוד איזה אי/סלע מרחוק
עוצרים בנקודת תצפית נחמדה שמסדרת לנו ארוחת בוקר והזדמנות להתאפס.
בוחרים להתחיל עם הכניסיה הוויקינגית העתיקה שנמצאת ממש קרוב ומשם להתגלגל הלאה.
הכניסיה קטנה ומאד צנועה. רק בהמשך למדנו שהדת באיסלנד היא נצרות לוטרנית ולכן אין קישוטים בכניסיות.
50 מטר במעלה ההר רואים עוד מבנה עתיק והולכים לבדוק. מסתבר שהגענו למוזיאון רפואי - מרפאה של פעם שאלוהים יעזור. רק מכלי העבודה של המיילדת נחרדתי והפסקתי לצלם
אבל... היה שם בחור נחמד בכניסה שהציע עזרה ובעצם הפך למדריך המקומי שלנו תוך שהוא עונה על כל שאלותינו. על מפה מצויירת (שנמצאת בכל מקום) הוא סמן לנו את המוזיאונים שחשבנו לראות, סיפר לנו על הפסטיבל שנחגג עכשיו והכי הכי, סמן בדיוק את השביל המוביל למקום הכי טוב לראות את תוכיי הים, הלא הם הפאפינים שבשבילם כל כך רציתי להגיע לאי.
מאד מרוצים, עם תחושת הרפתקאה ממש, מתחילים את הדרך לפאפינים. הכביש עוקף את האי מהצד השני. והדרך נחמדה ומעניינת.
הכבשים מאד שמנות, כנראה שזה בעיקר המון צמר שיש עליהן. אוכלים כאן המון בשר כבש אבל אין עדרים בחוץ. רק פה ושם רואים שתים שלוש ומתפלאים למי הן שייכות ואיפה הבית שלהן. גם פרות לא רואים בכלל למרות שיש אחלה סטייקים בסופר.
ליד אולם גדול שירדנו לבדוק מהו - מרכז ספורט, ראינו את בתי האבן המכוסים ירק. אלה המבנים הויקינגיים העתיקים. לצערי היו סגורים, אולי עוד מישהו גר שם
מי שרואה כאן את הפיל של האי וסטמן... דוז פואה. הדשא הכל כך ירוק ומסודר מסביב כי זה בכלל מגרש גולף. כעסו עלינו שעצרנו שם לצלם.
יש מלא סלעים בים. מרשים מכל זוית.
הנה מגיעים לקצה הדרומי של האי - אזור הקינון של הפאפינים. מחפשים את הבקתה ממנה אפשר לצפות בהם, שואלים מטיילים אחרים ואין תשובה מספקת אז פשוט יוצאים עם השביל.
התרשמתי מהגודל אז לא התאפקתי 😊
הקפנו את כל פסגת הפיסטין. הנוף מטורף אבל כל מה שהצלחנו לראות היה שחפים. הבנו שפספסנו את הנקודה וחזרנו הביתה.
בירידה מההר ראינו משמאל בקתה קטנה שנראתה כלום אבל החלטנו לנסות והתברר שזאת הנקודה אליה כיוונו. אמנם אין משקפות כמו שהובטח אבל יש חלונות מצויינים להשקיף דרכם. פה ושם, אנחנו אוספים מידע: א. הקינים שלהם בתוך האדמה, מוחבאים בעשב ואפשר לראות מאות כאלה על מדרון הגבעה. ב. ביום, הם בעיקר בים, תופסים דגים להאכיל גוזלים. בשלב מסויים שומעים מדריך מסביר בחוץ. יוצאים לבדוק ומבינים שמבחוץ רואים יותר טוב והם באים. אמנם ממש מרחוק אבל בהחלט רואים אותם מגיעים ונוחתים ליד התלוליות שהן כנראה הקינים שלהם.
מי שמצליח לראות תוכי בתמונה רואה ממש טוב כי אני לא רואה אבל בטוחה שהיה שם. את הקינים אפשר לראות היטב.
בגלל ש"ראינו" כבר פאפינים והרוחות ממש ממש חזקות, החלטנו לוותר על השיט שהזמנו ולהתכנס ליעד הבא שהוא המוזיאון ההיסטורי.
בדרך חולפים על פני בית עם חצר אומנותית וחייבים, באמת נראה מרשים
את המוזיאון די קל למצוא אבל... אכזבה. הגברת של הכרטיסים מתנצלת שעכשיו בדיוק יש אירוע כלשהו ולסתם אנשים כמונו אין כניסה. נבוא בארבע? היא מסכימה.
שואלים את השומר המעונב בכניסה אם יכול להמליץ על מסעדת דגים מקומיים ראויה. האיש מוודא שאנחנו בעניין של אוכל מקומי אמיתי, לוקח אותנו החוצה ומראה לנו את הדרך למרכז העיר עם הכוונה למסעדה.
תמונה אחת של הפסל ליד המוזיאון, כי אוהבי פסלים האיסלנדים
ומתגלגלים במדרגות לרחוב הראשי, בהתאם להנחיות המעונב
להפתעתנו, הגענו לחגיגות הפסטיבל. ה- 3.7 הוא התאריך המדוייק של סיום ההתפרצות הגעשית שהרסה את העיר והסופ"ש הזה נחגג כבר כ 50 שנה. מן הסתם, הילדים החוגגים בטח לא יודעים בדיוק על מה מדובר אבל יש מסורת ורק יותר מאוחר הבנו למה היא כל כך שווה חגיגה
נחמד להסתובב בין החוגגים. המספרים כאן הם סדרי גודל שונים. העיר הזאת מונה בערך 5000 נפש, אז גם שיש התכנסות המונית לא באמת צפוף.
מצאנו את המסעדה המפורסמת. אומרת מפורסמת כי גם שנכנסנו למסעדה אחרת ושאלנו על הדגים המיוחדים, שלחו אותנו לכאן. המלצר מתנצל, אם לא הזמנו נצטרך לשבת בחוץ ואנחנו שמחים לשבת בשמש למרות הרוח.
המנה אכן נראת מבטיחה ואחרי הביס הראשון מבינים שהצלחנו בגדול. אכלתם פעם בצל ירוק מאודה לצד קוד טרי טרי? שתי הצלחות נטרפו בלי להרים את העיניים.
נשאר חלון זמן עד ארבע ובוחרים לראות את מוזיאון הגעש. מאד התרשמנו. מוזיאון אינטראקטיבי המספר איך התפרץ הר הגעש אלדפדל (Eldfell) אגב נראה לי שבאיסלנדית מוסיפים ד איפה שיש דבל L
ההתפרצות החלה ב 23.1.73. בלילה אחד פינו כמעט את כל תושבי האי, כאמור 5000 איש בכל סירה שיכלה לעבור את המרחק ליבשת. ההתפרצות נרגעה רק אחרי 5 חודשים ולמרבית האנשים לא היה בית לחזור אליו.
המוזיאון מאד קרוב להר עצמו ומחליטים לטפס, אולי נצליח לקבל תמונה של גודל המפלצת.
אפשר לחנות ממש קרוב לתחילת המסלול
מתחילים לטפס. ההתחלה מאתגרת אבל אפשרית ואנחנו עולים די מהר
מצטלמים מכל זוית - הזדמנות מצויינת לסדר את הנשימה.
ככל שעולים הרוחות מתחזקות ונעשה ממש קשה. מי שלא מחזיק במשהו, עף. והנה הגענו ללוע. נראה כזה תמים
זהו, מתחילים לרדת וכמו שכתוב בשלט, גם השעון מראה שטפסנו יותר מ- 200 מטר. מרגישים גבורים, ניצחנו את ההר.
השעה כבר 4.15, אולי עוד נספיק למוזיאון ההיסטורי. אכן הספקנו אבל שוב אכזבה גדולה. ראשית, כל שאריות האירוע עוד מונחות והמוזיאון נראה כמו אולם אירועים אחרי שטפון. בנוסף, מחפשת לראות את ההיסטוריה של איסלנד. זאת שהתחילה עם הויקינגים הנורבגיים. בכל המקומות שהגענו אליהם עד עכשיו מצאנו את ההיסטוריה של המאה האחרונה - כל מני כלים שאני עוד זוכרת שהשתמשנו בהם. בשבילי אלה החיים, ממש לא היסטוריה.
מחליטים לחתוך למעבורת, אולי עוד נצליח לעלות על זאת של 17:00. להפתעתנו ושמחתנו, הבחורים נותנים לנו לעלות, למרות שכבר למעשה סגרו את העליה. הקפטן שוב שמח ושוב 40 דק' ודוהרים לחניון שמיכאל כבר הזמין בשבילנו.
על הדרך, בריצה, תופסים עוד תמונה של מפל שהפופקינים התלהבו ממנו בבוקר
לילה טוב אחרי יום שכולו חוויות.
Comments
Post a Comment